<h1>ארחות חיים הלכ' קדושין סימן י"ג</h1>
<h2>דף כו:</h2>
ומי שאין לו טבעת ואומר לחברו השאילני טבעתך ואלך לקדש אשה קוצב לו דמים ואומר לו כך וכך היא שוה ואחר כך מקדש בו את האשה ומודיעה כמה הוא שוה ואינו צריך להחזיר הטבעת אל המשאיל רק נותן לו את דמיו אחר שהודיעו שהוא שואל על מנת לקדש בו אשה והרי קדשה. כך כת' ה"ר דוד ב"ר לוי פ' בתרא דמועד קטן והבעל (השלמן) [השלמה] כתב בשם הגאונים ז"ל שאם השאילה על מנת לקדש בה אשה מקודשת ואין צריך לקצוב לו דמים. השאילה סתם אינה מקודשת. והביא ראיה לדבריו מענין המשאיל חלוק לילך לבקר את אביו שהוא חולה ומצאו שמת קורע ונותן לו דמי קרועו. ואם לא הודיעו שהוא מבקר חולה לא יגע בו והבעל המנהל כתב מעשה שקנה טבעת מחברו על מנת להחזירו אחר הקדושין שיקדש אשתו בפחות מאשר קנה ממנו ודן ה"ר שמואל מאיורא שאין הקדושין כלום וראיה מהא דאמר רב אשי בקדושין בכולהו (הנו) [קנו] לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. בכולהו קנו פי' מתנה על מנת להחזיר לבר מאשה ואע"פ שיש לחלק קצת דהכא אם תחזיר האשה הטבעת למוכר יחזיר לה המעות. ויש לדמותו לקדשה במשכון (דאסורים) [דאחרים] דמקודשת מ"מ זהו באומר לה דוקא שהוא משכון ושתתקדש בכל שוויו וכל שוויו יחזיר ומהני כמו (שירים) [שיראי] דלא צריכה שומא. ומ"מ הסכימו (הדברים) [החברים] לפסול הקדושין (והודה) [והורה] ה"ר יחיאל והר"י משנטש והקר"ן [ר"ת: הקדוש ר' נתנאל].. והרב שירא דוראן שצריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ולכתוב כתובה אחרת שהראשונה מוקדמת. וגם ברכות ראשונות אינן כלום. שלא היו הקדושין חשובין, וגם חופה אחרת צריך. וה"ר שניאור ב"ר שניאור ז"ל אומר שאין צריך לחזור ולברך [ברכת] אירוסין ונשואין. רק לקדש בפני עדים דברכות ראשונות שנעשו לקדושין ראשונים מועילים מידי דהוה אקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שלא מצינו שיצטרך כשיגדלו לחזור ולברך ברכת אירוסין ונשואין רק לקדש ואין ביאתן אסורה כמו שפי' הש"ר וגם די בכתובה ראשונה מאחר שהקנו לה ואם קדשה סתם בטבעת כדרך מנהג העולם ואחר כך נמצא שאינו של זהב אלא של כסף מוזהב או של נחשת אומר הר"מ ז"ל שהקדושין פסולין אלא א"כ אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו במה ששוה ואפילו אינה שוה אלא פרוטה שלכך נהגו העולם לומר לעדי הקדושין בשעת קדושין טבעת זו שוה פרוטה בטוב בפני האשה שאם יהיה אף מנחשת אין זה טעות משהודיעו לה עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה המקדש בטבעת מוזהב ולא אמר לה כלום שמא בכל דהו[א] ניחא לה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ולא דמי למתני' [קדושין מ"ח ע"ב] דהתם היינו טעמא שהטעה אותה לגמרי. אע"פ שהטעה לשבח ועוד עכשו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת קדושין ואין מדקדקין אם בפרוטה אם בתרקבא ומה שאמר ר"ת שאין לקדש בטבעת שיש בה אבן טובה [היינו] בראתה אותו אלא שאני חוכך אם הוא אמיד לקדש בטבעת של זהב שמא סבורה היא שיקדשנה בכך. ולפי חשש זה נצטרך לומר שאפילו קדשה בטבעת של כסף בלי מצופה זהב תהא ספק מקודשת על כן קרוב בעיני שאם היא גדולה שמתקדשת על ידי עצמה והיא כסתה פניה ולא ראתה הטבעת שתהא בודאי מקודשת. ומ"מ לצאת ידי ספק ראוי שיחזור ויקדשנה בטבעת אחרת או אפילו באותה טבעת ויטלנו ממנה ויתננו לה בקדושין או אפילו לא יטלו ממנה דהוה ליה כפקדון ובדרצתה דאמרה אין מתקדשת ואפילו לא אמרה אין אלא (דאי שתיקא) [שתקא] דלא גרע (משריך) [מדשדיך] ולענין כתובה שכתב לה אם המקום אתרא דכתבי והדר מקדשי אינו צריך לחזור ולכתוב שעל דעת קדושין גמורין כתב לה. אבל באתרא דמקדשי והדר כתבי האי על דעת קדושין הראשונים כתב לה וכשהחזירה על מנת שתהא כתובתה הראשונה קיימת. ודוקא לעיקר כתובה אבל תוספת אין לה וכמו ששנינו [כתובות צ' ע"א] קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה. ואמרו בגמרא ואמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה ותניא כותיה חדשו נוטלה מה שחדשו [לא חדשו] בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, ע"כ.
